08-9211506    

                                                  
סטמפיניו במלוא תפארתו
כשהקמתי את האורווה בכפר הנוער רכשתי מאיש בשם מ.י מהמושב כ.ח אשר בעמק זבולון ארבע סוסות וסוס זכר בלתי מסורס. אחת מהן שהיתה בת חמש נערי הכפר קראו לה "דדה" {בקמץ}. אהבתי לתת שמות לסוסים בעצמי אך מדי פעם כשביקשו אפשרתי גם להם לתת את שמות סוסותינו או סייחינו. צבעה: אמוץ או ברוד אם נלמד מהנביא התנכי זכריה, כלומר אפור. היא היתה סוסת רכיבה נעימה יציבה ואמינה.{מה שבאנגלית מכניםSHUREFOOTED } היא היתה רזה במקצת ולא הצלחנו להעלותה במשקל. הווה אומר, אם קיבלה תוספת מזון היא נותרה באבוס, לסוסה לא היה עניין בה. בת חמש עשרה היתה שנזדווגה לאלכסנדר והמליטה סייח כמעט שחור.כשנגנב {ומת} אלכסנדר, הסייח היה בן שבועיים אבל היתה לו אמא מסורה שהיניקה אותו וטיפלה בו. הוא קורא בשם סטמפניו ע"ש גיבורו יודע הנגן של שלום עליכם {סיפור שאוהבים בביתנו} כשנותרתי ללא אלכסנדר היה הוא המעמד להחליפו לכשיגיע לפירקו, דהיינו בעוד שלוש שנים
איך אתאר את סטמפניו? ובכן, כל מה שציינתי ותיארתי באלכסנדר יש בסטמפניו רק במודל מקטן. אל חשש, סטמפניו אינו נמוך ודל בשר, נהפוך הוא! הוא גדול בנוי כהלכה ומרשים מאוד את רואיו. צבעו הכמעט שחור הלך והתבהר ונהיה אפור כמו של אמו. מה שמציין אותו במיוחד הוא צווארו האדיר. אני זוכר כשפעם באתי להשתתף במסע הרכיבה השנתי לזכרו של רבין והגעתי לחניון היציאה. יצאו לקראתי כמה רוכבים ואחד מהם קרא:" ראו חברה "סוס אנדלוסי טהור גזע". לא היה הסיפק בידי להעמידו על טעותו וכבר היה מספר לכולם בשבח הסוס האנדלוסי ומציין במיוחד את צווארו הנודע לתהילה. צר היה לי לאכזבו ולצנן את התלהבותו,נגררתי, חטאתי לאמת והוספתי חטא על פשע,כשניפלט לי :"זו אמת,וקניתיו בכסף רב ב"חרס ד ל פרונטרה שבאנדלוסיה" {אכן קל מאוד לשקר}. המתענין לדעת איך נראה סוס אנדלוסי הרי שישנם כמה כאלה בארץ,כבודם במקומם מונח אך סטמפניו מרשים מהם. אין צורך אף להתאמץ ולחפש סוסים אנדלוסיים חיים. מספיק להשיג אלבום של הצייר הידוע ולסקז איש המאה השבע עשרה .הוא הרבה לצייר את הסוסים האלה נושאים על גבם גרנדים וגרנדות {משפחות אצולה} אינפנטים ואינפנטות{יורשי ויורשות עצר}. כשמלאו לסטמפניו שלוש וחצי שנים, הוצאתיו לטייל ליער חרובית. הגענו למסילת הברזל תל-אביב באר-שבע על מנת לחצותה ממערב למזרח.עד לאותו יום לא הכיר שום מקום מרוחק מהאורווה. לראשונה בחייו ראה פס שחור ובמקביל לו פס שחור ארוך נוסף שניהם מתמשכים לאין סוף מונחים על סוללת חצץ מוגבהת. הסוס נראה מודאג ביותר,זקף את אוזניו ונשף נשיפה קולנית מבוהלת מנחיריו.הוא סרב לעבור את הפסים המאיימים.
החלטתי לעבור את המכשול על פי שיטת כסינופון. מי היה כסנופון? הוא נולד באתונה לפני כאלפיים וארבע מאות שנה.יצא להלחם כשכיר- חרב במאבק בין שני אחים פרסיים שכל אחד מהם תבע לעצמו את המלוכה.התברר שדווקא היריב, שנגדו לחם {כורש השני} ניצח. כסנופון ועמו עשרת אלפים יוונים שכמותו נאלצו להימלט מאסיה הקטנה ארצם של המנצחים,ארץ עוינת, חזרה הביתה ליוון. את המסע הזה תיאר בספר ארוך ומשעמם "מסע הרבבה" שקראתי בעוונותיי ולא הגעתי אף למחצית מחציתו.כשהצליח וחזר כסנופון, לא נתקבל במאור פנים באתונה מולדתו. באשר האתונאים, שלפני עשרות שנים, מלחמה היתה בינם לבין הפרסים וגם ניצחום, עדיין לא חיבבום. היכן נתקבל בברכה? אצל אויבתה של אתונה הלוא היא ספרטה. אף קיבל מהספרטנים נחלה. את עשרות שנות חייו הנותרות, העביר בכתיבה היסטורית-פוליטית והוא גם אחד משני המקורות הטובים ביותר {האחר הוא אפלטון} על הפילוסוף הידוע סוקרטס שהוא הכירו אישית. ועתה לעניננו. מאחר והיה קצין פרשים והרבה לרכוב וגידל סוסים כתב גם שני ספרים ששמם בערך: "קצין פרשים".והשני: "גידול ואימון סוסים." למשל: הואיל ובטבע הסוס הוא חיה אוכלת עשב, וחיות אוכלות עשב הן חיות נטרפות. הסוס פחדן ונבהלן הוא מטבעו, ולו אינסטינקט של בריחה מהטורף. אם למשל סוס פוחד מעצם חשוד כל שהוא, יש לקרבו אל העצם בעדינות ובסבלנות. אם הוא נסוג, אפשר להמריצו ולדרבנו בתוקף. אך כשהוא מתגבר ומתקרב בעדינות לחפץ המפחיד יש לעודדו בליטוף ובנועם ללא לחץ פיסי.אם נאלצו במכות ואלימות להתקרב לדבר שהוא פוחד ממנו, הוא יקשור זאת למכות ולאלימות ועלול לסרב ולהמנע מלעברו.
ניסיתי את שיטת כסנופון לעבור את הפסים ולא הצלחתי. הסוס סרב למרות שידוליי חיבוביי וליטופיי ואם קרב צעד אחד הרי שלפתע, בבת אחת סב לאחור צעדים שניים..,באופן טבעי נטיתי להאשים את היווני. שמא הגישה שלו כוחה יפה למכשול טבעי כמעבר מים או ערוץ צר ועמוק,או אולי גדר ולא לפסי פלדה שאף לא חלם על קיומם. אלא שחברי כאח לי יוסלה טוען כי בין המון חסרונות שבורכתי בהם,בולט במיוחד חסרון הסבלנות {קביעה שנראית לי מפוקפקת ביותר}.ויש מקום לסברה שבקוצר רוחי {ראה- חוסר סבלנות} לא הקדשתי את הזמן שצריך להקדיש אם רוצים ללמד סוס צעיר ומתחיל לרכוב בשדה הפתוח. כשלא צלחו נסיונותי להעביר את הסוס אל מעבר לפסי הרכבת, נחפזתי להעביר את רגלי הימנית אל מעבר לאוכף על מנת לרדת,אלא שזו הסתבכה בחבל שהיה קשור לאוכף מימין. כובד משקלי גרר עמו את האוכף,והפכו אל בטן הסוס.וזו תרופה בדוקה לזוגיות אחוריות {BUCKING בלעז} שהסוס שילח כשרגלי עדיין תפוסה בחבל. למזלי החבל היה קשור לשרוך נעליים דק {מטעמי בטיחות}. מה שקרה:---השרוך נקרע, הרוכב נפל,---ואף נחבל, האוכף נחבט--- הסוס נבעת, טררח---וברח... שרוט ומרוט, צולע ומקרטע הגעתי לכביש ובטרמפים שתפסתי באתי הביתה. נחתי,נחבשתי ויצאתי לחפש את סטמפניו

באזור המפולת, אך לא מצאתיו. בערב הודיעוני ידידי ממשפחת אל-עזי כי סטמפניו נמצא והוא קשור אי שם בין צרעה לבין אשתאול.למחרת באתי אכפתיו ורכבנו הביתה . הגענו למסילה,הפעם בכיוון לאורווה. הוא צעד עליה מבלי משים כמעשה יום יום כאילו לא היא היתה הסיבה לצרותינו.וכך תוך כדי הרכיבה התנחמתי בעובדה שג'וזפה גאריבלדי האגדי, מי שבראש אלף אנשיו אדומי החולצות שיחרר לפני מאה ושלושים ושלוש שנה את סיציליה. כשלפני אותו קרב ביקר בחווה של ידידים ויצא איתם לרכיבה, פרצה סוסתו באופן בלתי צפוי ומחצה אותו לקיר של אסם. שלושה שבועות רותק למיטת חוליו עד שהחלים. {האם בשל כך נדחה שחרורה של סיציליה? אם לא? זאת איני יודע}. שבנו לאורווה ללא הגה מפי וצהלה מפיו. חשוב לציין שאת החבל הקשור לאוכף {דבר חשוב ליוצא לדרך ארוכה}אני קושר מטעמי בטיחות מצד שמאל לאוכף ולא מימין. חלילה להקורא לחשוב שבזאת תם סיפורו של סטמפניו. סיפוריו ישתלבו בפרקים הבאים
מופלטה
לאורוותינו חיפשנו סוסה מתאימה להירתם לעגלה לצרכי הובלות.מצאנו סוסה כזאת וקנינו אותה . והצלחנו. היה לה כושר גרירה מעולה, היא רצה בכביש ללא חשש ממשאיות גדולות החולפות על פניה ומולה. גם לרכיבת אוכף התאימה. זקנה בהחלט לא היתה,אך גם צעירה לא.היא היתה סוסה בת תערובת של סוסה מקומית מוכלאת עם גזע ה"פיורד". כמה מבני הגזע הזה ניתנו במתנה ממשלת דנמרק לישראל לכבוד התערוכה החקלאית שנתקיימה ב1958בבית דגן. חניכי הכפר כינוה :"מרגלית" {על שם אישיות תרבותית חשובה}. מרגלית נזדווגה לסטמפניו ונולדה סייחה בצבע נס קפה בהיר ששימש רקע מתאים לפס החום הכהה שנמתח מרעמת צווארה ועד לזנבה. בשל נחמדותה ומתיקותה קראנו לה: ,מופלטה". היה לה אופי נעים במיוחד והיתה משוטטת בין נערי הכפר מרחרחת אף מלקקת אותם, וכמובן אף הם מצידה העניקו לה ליטופים ןחיבוקים.מופלטה גדלה ,במבנה גופה דמתה לסטמפניו, באינטש נמוכה ממנו ויותר עדינה,ועדיין סוסה גדולה למדי.ברכיבה היתה חמת מזג למדי אך זקפתי זאת לגילה הרך. למראה נזכרתי בסיפורו של אבא על אותה פרדה "עדינה וקלה כאילה". קניתיה מכפר הנוער לעת פרישתי לגמלאות והבאתיה יחד עם סטמפניו לחוותו של חברי עופר ק. מכפר .ש. שם המשכתי במסעי הרכיבה שלי בחבורה ויותר מכך בגפי. פעם הצטרף עופר לטיול רכיבה של קבוצת רוכבים ותיקה מאזור ב.ט ועופר ביקש ממני את מופלטה לצורך זה. העברתי את מופלטה למושב ב.צ לביתו הסייס הידוע ע.ש משם התחיל טיולם. כשראה ע. את מופלטה נאנח ואמר שהוא חשש שהסוסה האורחת תהיה היפה בין כל סוסי הטיול. הא נאנח ואילו אני למשמע דבריו נסעתי משם מדושן עונג. מופלטה הורבעה ע"י סוס גזעי מגזע ה"קווטר-הורס" האמריקאי המותאם לעבודה עם בקר.נולד סייח שרוב גופו לבן והוא טלוא בכתמי חום בהיר בגוון של מופלטה.לכן ללא פקפוק יש לקוראו "לבן" או "לבניה" {על משקל-נתניה} הווה אומר "בניה" הווה אומר "וניה". חביב שבחביבים היה וניה. ויהי... במלאת לו חודש ימים נתקפה מופלטה ב"קוליק" מין כאב בטן שאצל סוסים הוא עלול להיות חולי מעיים קשה ביותר . ומאחר והמעיים של הסוס אורכם כמעט 40 מטר קשה ביותר למצוא את מה שגורם לסתימתם {אם אמנם זה מה שקורה בדרך כלל}. אבוי כמה שעמלנו לשחררה מהקוליק הארור הזה. הולכנו אותה ללא הרף אף כי רצתה לרבוץ, אלא שמאוד לא מומלץ לרבוץ במקרה כזה. הרצתיה רוץ ושוב למרות יסוריה. עופר שווטרינר הוא הכניס לה נוזלים ושמן פרפין ,אך לשווא. מקץ שתים-עשרה שעות מתה הסוסה האהובה ונותרנו עם וניה היתום. שכרתי לו סוסה מינקת שאך גמלה וולד של עצמה. היא סרבה למלא את התפקיד. היה עלי לקשרה לבל תתקיף את וניה כדי לאפשר לו לינוק מפטמותיה וזה היה קשה למדי. למרבית המזל וניה שהיה כבר בן חודש למד כבר לאכול קצת תערובת שערבבתי עם הרבה אבקת חלב {מין מטרנה של סוסים} וגם חציר,ונפטרנו מעונשה של אותה סוסה סרבנית.
טבעו של סייח שהוא מתרוצץ מפעיל את שריריו וגידיו ומאמן את גופו תוך כדי שהוא נלווה אל אמו בפעילותה,כשרוכבים עליה או כשהם בשטח פתוח או גדרה לבדם. מה עושים עם סייח יתום? הרי להשאירו בגדרה עם סוסים אחרים אי אפשר כי יציקו לו. סייחים אחרים בגודלו עמם יוכל להתרועע ולהתרוצץ אין. להילוות אלי ואל סטמפניו בטיולנו הרי לא ירצה. הרי איננו יודע שסטמפניו הוא סבו וקשר משפחתי יש לו רק לאמו. לפיכך העלתיו על טנדר יחד עם סטמפניו,טנדר ישן ושבע דרכים שרכשתי במיוחד להובלת סוסי בטיולים ליעדים רחוקים. קשרתים על הטנדר כדי למנוע תקיפות מצד הסב והצקות מצד הנכד.והסעתים ליער אשתאול. שם הורדתים. אילפתי את הסוס, ויצאנו לדרך בתקווה שהאינסטינקט של חיה לוחכת עשב האומר:"להיות לבד פירושו להיטרף" יפעל.והסייח יצטרף אלינו. ואמנם תחילה הלך וניה בעקבותינו וגם כלבנו ביגל הלך עמנו. אולם כשהפניתי את ראשי לפנים ואחרי הרף עין פניתי לאחור והסייח נעלם ואיננו. קראתי לו,רצנו חמישים מטר לאחור, שעטנו חמישים מטר לפנים רהטנו חמישים מטר לימין ואז לשמאל---לא כלום. הטיתי את אוזני שמא אשמע את כל צעדיו הקטנים או צניפה קלה מפיו של הסייח המבוהל בבדידותו---שום דבר. בצר לי פניתי לביגל שיעזור לחפש אחרי וניה. אך ביגל או שלא הבין או שסרב לחפש את סייח מטעמים השמורים עמו ולא שיתף עמי פעולה.תרתי אחריו בין שורות עצי הזית,חיפשתיו בין עצי היער.בחגווי הסלע ,בסתר המדרגה. אין. הרחקתי בחיפושי תוך קריאות "וניה וניה איכה?" וכך אחרי שלוש שעות חיפושים כשנפשי מתעטפת מעצב והחושך עוטף את היער פנינו לכיוון הטנדר מתוך כוונה לטקס עצה ואולי מישהו יוכל להצטרף אלי בחיפושים, אם לא עתה אז אולי השכם עם שחר. והנה בהתקרבי לטנדר, ליד חרוב עב גזע באפלולית העוטה אותנו הבחנתי בלובן של וניה כשהוא עומד שליו לכאורה ולוחך מן העשב בניחותא כאילו אינו מבין" על מה כל הרעש וההתרגשות?". "אם כך אנסה שוב" אמרתי לסטמפניו ולביגל ופנינו משם בהליכה מערבה. הפעם זנח וניה את אוכלו ונצמד לסוס ולא עזבו בכל אשר יפנה כאומר "חווית העצמאות שחוויתי בשלוש השעות האחרונות הספיקה גם הספיקה,תודה,דייני". מאז עשיתי זאת לשיטה. נסענו עם הטנדר הרחק מן האורווה, לבל יכיר וניה את הדרך חזרה.אז רכבנו ברכיבה הכוללת הליכה ריצה ודהירה כשוניה צמוד לסטמפניו. והנה הסייח המחוצף סיגל לו מנהג פרחחי.תוך כדי ריצה היה מסתער על ביגל ומנסה לכבדו במכה קדמית בזוגיה משברת גרם או בנשיכות פיהו. מה סבל ביגל המסכן כשהוא מביט בי בתוגה כאומר "ומדוע לא השארנוהו אי שם ביער". נמלך ביגל ויתר על הרגלו לפסוע בצמוד לאחוריותיו של סטמפניו והחל לרוץ בעקבותיו של וניה. נמלך וניה פנה לאחור בריצה מעגלית והחל לזנב בביגל מאחור.כך היו רצים סחור סחור בעקבותינו. יום אחד הבין וניה שכל טיול תחילתו מהטנדר ואליו סיומו. הפסיק להצטרף לטיולנו ונשאר ליד הטנדר שנתן לו כנראה הרגשת בית. בינתיים הייה כבר מעל לגיל של מחצית השנה או יותר.העברתי אותו לקיבוצו של חיימון שבחבל אשכ. שם יש אורווה מרווחת ומחסה מגשם. שם ישהה עד שיגיע לפרקו.

גדי מאירי


וניה ומופלטה- 

 

מופלטה