08-9211506    

                                                  
אלכסנדר
אלכסנדר התפתח מהר ובלט בגודלו ובריאותו. כשהגיע הזמן להוסיף מזון מרוכז ושחת לתפריט שלו, התברר שווגה אינה נותנת לו להתקרב לתוספת המזון והיתה אוכלת אותו בעצמה. כלל קבעה לה שנתארו כך: "אתה ינק כפי יכולתך עד שבעה ורוויה ואני איניקך ללא הגבלה, אך מזון מרוכז או ירק או שחת –כולה שלי לא תהין געת בם פן תיענש". ואמנם היא ענשה, דחפה ונשכה. ואלכסנדר ההמום ומפוחד, למזון יכמה ואליו לא יעז לגשת, ונאלץ להסתפק בחלב השופע מעטיני אמו. לכך כמובן לא הסכמתי. בזמן ההאבסה נהגתי לקשור את וגה במרחק מה, חיכיתי לאלכסנדר שיסיים לאכול, ושב ומשחרר את ווגה. כמובן שהיה בזה משום טורח כי זה גזל זמן והייתי בדרכי לעבודה אך זו היתה האפשרות היחידה.
אלכסנדר גדל לכל הכיוונים והצטרף אל ווגה ואלי ברכיבותינו. הוא סיגל לעצמו מנהג שובבות.היה מתעכב מאחורינו כמה עשרות מטרים וככל שבגר אף יותר מכך וכשרחקנו היה פורץ בדהרה איומה להדביקנו ופוגע בגופו בגוף אמו הורתו.. פעם באחוריה ,פעם בחזה וכל זה לא היה חמור אלמלא אני הייתי יושב אותו זמן על גבה. פעם פגע עם בטנו בבטן הסוסה ולרוע מזלי רגלי הימנית נלחצה בין הבטנים. מעצמת הפגיעה עפתי "כחץ שלוח" ארצה ונפלתי על שתי ברכי וכפות ידי. כדי לחסוך יגון ואנחה אציין רק כי שבוע ימים לא יכולתי לזוע ועוד שבוע כשהתחלתי לנוע. ובשכבי על ערש דווי בביתי.נחמתי את עצמי בהיזכרי כי אפילו המצביא הרומי דרוסוס גרמניקוס קלודיוס נירו בעת הנהיגו את חיילות רומי כנגד שבטי הגרמנים שמעבר לריינוס נפל מסוסו אי אז לפני 2000שנה. התעודדתי ותוך שלושה שבועות שבתי וישבתי עלי אוכף.אלא שהפעם עם שוט ביד, בו הצלפתי באלכסנדר המתפרץ לעברי עד שלמד לשמור מרחק ולהימנע מהמהתלה המסוכנת הזו.
הואיל וצר היה המקום באורוותנו לא יכולתי להפריד את אלכסנדר מווגה בגיל המקובל של כחמישה חודשים.הוא נשאר במחיצתה יונק עד גיל 11 חודש. זה בהחלט לא הזיק לו {אך אין זה רצוי לסוסה פן תידלדל ותרד במשקל}. לא כך ווגה על תאבונה כי רב, המזון שלא נחסך ממנה הותירה במצב בריאותי מעולה. בן שנתיים, ואלכסנדר הגיע לגובה של יותר מ15הנדים {מטר וחצי} אז עברה משפחתנו לגור בכפר הנוער שם החזקתי משק חקלאי. את ווגה השארתי לקיבוץ אליו השתייכה רשמית ואלכסנדר עבר עמנו. אלכסנדר היה שוהה בגדרה ובחלקות מרעה עם הסוסות והסייחים עד שנהיה מודע לכוחו וזכרותו והחל מציק להם. צבעו היה ערמוני מבהיק ופרוותו הסמיכה והקצרה בקיץ ואף בחורף היתה מחזירה את את בוהק קרני השמש. מהפרסה ועד אמצע המרחק מהפרק אותו נוהגים לכנות ברך {בטעות}-- קדמיותיו לבנות היו.ומהפרסה ועד לפרק-- אחוריותיו היו לבנות אף הן. באפו מגובה עיניו עד נחיריו פס צר לבן ורעמתו וזנבו בדיוק כצבע גופו. בן שנתיים וחצי הגיע לששה עשר הנדים ואינטש. אחוריו רחבים ושריריים וכך גם חזהו. צווארו גדול ורחב וראשו בהחלט תואם את צווארו. עד מהרה יצא שמעו לתפארה והמחמאות לא אחרו לבוא. אפילו איש הסוסים הנודע בשערים ג.ע {שלהחמיא למישהו עלה לו בבריאות} כשראה את אלכסנדר נעתק ממנו המשפט:" איזה זכר נחמד"...
בן שנתיים וחצי היה כשעליתי עליו לראשונה ללא הכנה מוקדמת והוא קיבלני ללא בעיות. התחלנו לעבוד זה עם זה ולהתרגל זה לזה. התקדמנו יחדיו. באחד אחרי הצהריים החמימים –נעימים של דצמבר של אותה שנה בה הקדימו הגשמים יצאנו השניים לשדה שחודשיים קודם לכן נאסף ממנו יבול של בוטנים. החלקה לא עובדה וראיתיה כשטח נוח לאימוני רכיבה. מסביב הכל הוריק, במחפורת שמעבר לשדה נאגרו מי גשמים. וקרני אור אחרון של השמש הוחזרו מחלקת המים. והנה צל כבד כיסה אותנו, משק עז של כנפיים, קרקור של צפרדעים רק הרבה יותר חזק ולהקה גדולה של עגורים נחתה על פני השדה. לתופעה כזו לא הייתי רגיל ולכן גם לא הכנתי את אלכסנדר שנבעת, ניתר לגובה, ופרץ להימלט. לכך כאמור לא הייתי מוכן. נחתתי על האדמה הקרה והרטובה. יקירנו "עף ישר לאורווה" בעוד אני מתרומם ומתנער ונוכח כי יצאתי "כמעט" בשלום. התבוננתי בעגורים יפי הצוואר בגונם השחור והאפור המרהיב וניסיתי למנותם. הם מנו כארבע מאות פרטים. מכאן למדתי:עגורים להוטים אחרי שדות בוטנים. הלכתי ברגל הביתה בעקבות אלכסנדר ונחמתי את עצמי בהיזכרי שהקיסר פרידריך ברברוסה כשיצא ל"מסע הצלב השלישי" ליד נהר באסיה הקטנה נפל מעל סוסו היישר לתוך אותו הנהר וטבע... כן, זה קרה לפני כשמונה מאות שנה.הגעתי הביתה היישר לאורווה שם המתין לי אלכסנדר נרגש מבולבל,ומודאג. ליטפתיו לאורך גופו וניחמתיו.
וכך היה אלכסנדר ל"סוס רכובי שמחת גילי" כפי שכתב ביאליק בשיר הילדים שלו "נדנדה". עם הימשכות טיולנו למד ללכת בצעד ארוך ונמרץ,ורוכבים שרכבו עמנו היו מזרזים את סוסיהם כדי להדביקנו. החזקתיו במשק באחד המושבים הסמוכים לביתנו.מדי יום, השכם בבוקר בדרכי לעבודה נהגתי לסור לאורווה לראות מה שלומו ולתת לי את מנת אוכלו. כך גם בשובי מהעבודה הביתה אחרי הצהריים. ולעת לכתי לישון עם לילה נסעתי אליו במיוחד.שמעו הגיע למרחוק,רבים באו לראותו מהם כאלה שמוטב היה שלא היו באים. בבוקר אלול אחד בבואי עם שחר, מצאתי מנעולים שבורים ואורווה ריקה...יומיים שלושה ויותר עסקתי בחיפושים. גם למשטרה פניתי{הם בפירוש לא גילו עניין ובקושי רשמו תלונה על גניבה}. עד שהתברר לי מעל לכל ספק שהסוס נדרס ע"י רכבת בין יבנה לרחובות מבלי שיהיה לי הסבר איך זה קרה. נותרתי עם כאב וצער עצום שקשה לי לתארו. סוס שגידלתי וטיפחתי שש שנים ואיבדתיו.

גדי מאירי