08-9211506    

                                                  
וגה
אלה תולדות רוצי
       
יגעתי ומצאתי סוסה צעירה מאוד כבת שלוש שצבעה אפור עכברי. היא נראתה בעלת מזג טוב. המחיר שביקשו בעבורה היה נוח וקניתיה. היא היתה מרכיבתני בסביבות קיבוץ מגורי ורואיה לא הריעו בהתפעלות למראיה. "רוצי" קראתי לה בתקווה שתיטיב לרוץ, כשם שהנותנים לרך נולד את השם : "שגיא" מקווים ש"כארז בלבנון ישגה". מג'ור'ג' אדם איש חוות הסוסים הממשלתית אשר בעכו הבאתי את "פלורי-בוי". סוס כבן ארבע גבוה מאוד, ארך גרמים שצבעו שחור משחור,מפרסת רגל עד קודקוד ללא שמץ של לבן.אכן שחור כעורב. ,רוצי, צהלה לקראתו. "פלורי-בוי" צהל לקראתה. הם הזדווגו. פלורי-בוי" שב לאורוותו שבעכו. מקץ שלוש מאות וארבעים יום שהם אחד עשר חודשים וקצת, נולדה סייחה חמודה בצבע חום עכור, כשבמרכז מצחה זורח כוכב קטנטן אך מבהיק וברור. עצמת הלובן של הכוכב לעומת זעירות מידותיו,הזכירו ליודית שיר יפה בו מתואר כוכב בשם "וגה" שיחס מידותיו לעומת השמש הוא כיחס השמש לעומת כוכב כדור הארץ. "וגה" קראנו לסייחה.
 

וגה

רכבתי על רוצי ובעקבותינו רצה וגה הקטנה. לתקופת כששה חודשים להולדה {כמקובל אצל סייחים וסייחות שאינם נולדים עם צבע מוגדר} נתקבע צבעה של וגה לחום כהה. הכוכבון הלבן שלמצחה נצנץ בזוהרו. הפרקים הנמוכים של רגליה השחירו וכך גם הרעמה והזנב ,שחורים. להרכב צבעים כזה קוראים bay שלוש שנים נקפו ואף וגה הגיעה לפרקה. ששוב הזמנתי אצל אדם סוס הרבעה ואדם נענה.
אלא שכאן עלי לספר מיהוא אדם. אשר אותו אני רואה כמורי ורבי בנושא הסוסים. שמו הפרטי ג'ורג'. הוא נולד ביוגוסלביה ומילדות אהב סוסים אהבת נפש. בבית הספר לא דבק בלימודים, ומתי שרק יכול היה,היה מציץ מבעד לחלון כיתתו שפנה לכיכר העיר,שם ערכו שוטרים וחיילים אימוני רכיבה. קרא המורה לאביו של אדם ואמר: "מר אדם, מסופקני אם בנך יהיה למדן ומשכיל. אך מובטחני שעגלון הוא יהיה מצוין. ניבא וידע את אשר ניבא. בחורינו גדל ואף שירת בחיל הפרשים היוגוסלבי, ולעת האסון הנורא שהונחת על עמנו נאלץ ג'ורג' להימלט. אך בזכות מומחיותו בתחום הסוסים נתמנה להיות אחראי על סוסי הפוני במכרות פחם, שהיו מסיעים את הפחם הכרוי במעבה האדמה וכך ניצל. כשתמה המלחמה והוקמה ישראל,עלה אדם עם משפחתו ארצה. עברית לא ידע פרט לשתי מילים אותן חזר ושינן ,אני סוס" כך אמר כשהתייצב בחוות הסוסים הממשלתית, אותה הקימו הברטים שלושים שנה קודם לכן. הוא קיבל את ניהולה לשלושים וחמש השנים הבאות עד לחיסולה ופרישתו. הוא היה {עם אחרים} הרוח החיה בענף הרכיבה בארץ. אליו באתי ללמוד למשך שבועיים {מה שאספיק} והיינו מטפלים בסוסים ומשוחחים {לא קשה לנחש על איזה נושא} ושותים קפה יחדיו ולעתים אף הצלחתי שיקדיש לי שעור או שניים ברכיבה.כשהייתי שוגה היה נוזף אף גוער בי ממש. רכבנו יחד במישורי עמק עכו. תוך כדי דהירה היינו לוגמים בירה מבקבוק ומעבירים זה לידי זה את הבקבוק אשר פה ושם אף נשמט מידי {בייחוד אחרי לגימה של ממש}. ומעל גבי האוכף, העולם נראה לי יותר מסביר פנים.
שהיתי בעכו שבועיים נעימים ושבתי הביתה לעבודתי והנה הביא לי אדם סוס הרבעה מאנגליה מאורוות הלורד רזומובסקי {שם לא אנגלי ביותר] שכנראה היה ציוני ובהיותו בעלים של סוסים רבים העניק מידי פעם לאורווה בעכו סוס. רזומובסקי מת אך אלמנתו תרמה לחווה בעכו סוס הרבעה ערבי מדגם "קראבט" בשם אינדיאנורה ובבוא אדם לאנגליה לבדוק אותו ולהובילו ארצה. ראתה כבוד הליידי שהוא מתמהמה אצל סייח מגודל בשם ג'והני–ווקר, בן תערובת של שמינית מהגזע הכבד הענק SHIRE, ושבע- שמיניות מגזע המפורסם THOROUGHBRED. הבינה הליידי מהירת התפיסה ומיד צירפה לאינדיאנורה גם את ג'והני- ווקר. הוא היה סוס בצבעbay אדיר ממדים בעל רעמה עבותה ולתימהוני הרב לא נתקבל בקרב רוכבי הסוסים כאן, מכיוון שנראה להם גדול מדי.מה שנראה לי כבר אז כטיפשי ומגוחך.והעזתי לתת לדעתי זו פומבי בפניהם של המומחים למיניהם אשר הגיבו לעברי בביטול כמי שאינו שווה בתגובתם "המקצועית". אך אני זכיתי, כי לאדם לא היה מימון להחזקת אותו ג'והני. ואני התנדבתי להחזיקו אצלי. והייתי רוכב עליו לתפארתי למשך שנה.אז נלקח ממני כי גם אחרים למדו להכירו וחפצו ביקרו, ומבחינה חוקית היה שייך ל"התאחדות הלאומית לספורט הרכיבה". אבל בטרם נפרדנו דבקו ג'והני ווגה זה בזו. ווגה שלנו נתעברה ונשאה ברחמה עובר סייחים. את רוצי העברתי לכפר הנוער בו עבדתי ווגה הייתה לסוסתי.
לעיתים ברכיבותיי הייתי סר לדיווח {סוכת אורחים} של השייך הגדול סולימאן אל הוזייל. ותוך כדי שתיית התה הטעים ששתינו כוס אחרי כוס הייתי מושך אותו ואת בניו בלשונם, בהם סלאמה וג'דוע ששרתו בצעירותם במשטרת הרוכבים הבריטית. בקלות הותרו חרצובות לשונם והיו משיחין בסיפורי פרשים ופנטזיות ומרוצים ועל נפלאות סוסותיהם וסוסות של אחרים שכשנפגעו היה השייך מרפאם בצריבות וכוויות. גם בני אדם מוכי שיגרון היו באים להתרפא אצלו בטיפולים מסוג זה.
והנה מת השייך הזקן שבע ימים. אז החלו בהקמתה של עיירת הבדואים "רהט". אני באתי רכוב על ווגה וידידי הבדואים בטנדרים "פיג'ו" שלהם. ובמקום לספר בסוסים הם דיברו על מטבחים וקניית מקררים חדשים בשביל השיכון ההולך ונבנה... ואני אומר בהשתאות..."אוי לאוזניים שכך שומעות, לו רק שמע זאת השייך אללה ירחמו, בדואים מפטפטים על שיש ומרצפות, ארונות מטבח ומקררים?" "מה לעשות" ענה לי ג'דוע "אתה הופך להיות בדואי ואנחנו הופכים לאשכנזים"...ובהיפרדנו לא שכחו להלל בפני את וגה שלי, מבנה גופה החסון ורגליה החזקות ואף הוסיפו עקיצה מלגלגת " ואם תזדקק תוכל גם לרתום אותה למחרשה" "או שאוביל איתה ספות וארונות לבתים החדשים שלכם" עניתי ובדהרה קלה שמח וטוב לב רכבתי משם.
כאמור וגה נתעברה ומקץ שלוש מאות ועשרים יום נראתה כעומדת להתפוצץ ועברו עוד עשרה ימים ועוד עשרה והיא תופחת ותופחת ותאבונה שתמיד היה כביר עוד גבר .. ב"בטנה הוולד לא יישאר" הייתי עונה לדורשי שלומה. טרחתי וכרתי סמוכות אקליפטוס ונעצתים באדמה. חיברתי אליהן סמוכות אופקיות בגובה חמישים ס"מ מפני הקרקע ובגובה מאה ועשרים ס"מ,ונוצרה גדרה 6X5 מטר שטחה. הקימותי זאת בין עצים נותני צל ממש סמוך לחלוני. ועוד יום עובר ועוד יום ואנו מתקרבים לשלוש מאות וחמישים, משך זמן ארוך מדי להריון של סוסה."ודאי טעית בתאריך" אמרו לי. אלא שבידי היה לוח שנה והכל היה מסומן כולל יום ההרבעה. לקראת יום השלוש מאות וששים נראו בפטמות עטיניה של וגה טיפות שקופות ומזוגגות. הבנתי שההמלטה תתרחש תוך עשרים וארבע שעות. אותו יום נטלתי חופשה מן העבודה והמתנתי . אך לווגה כמו היה את כל הזמן שבעולם. מאחר ונתעורר איזה עניין דחוף מאוד נאלצתי ללכת לכשעתיים. קראתי לחברי זאב מי שהיה בעבר הרחוק מוכתר הקיבוץ {שהיה לו סוס צמוד} וביקשתיו להשגיח על הסוסה עד שאשוב. נחפזתי, ,הזדרזתי ובשובי והנה ילדים והורים היו מצטופפים סביב הגדרה הקטנה כשהם מרותקים. בכמה דחיקות המליטה ווגה סייח לאוויר העולם. אותו רגע הגעתי. ההתרגשות היתה רבה. לא דבר שביום יום הוא לראות סוסה ממליטה . מטבען הסוסות נוטות להמליט בלילה , בחשאי ובאין רואה. מנהגן של סוסות הוא שמיד דקות מנוחה ספורות לאחר מאמץ ההמלטה הן מושיטות צווארן לרך הנולד ומשרבבות את לשונן ללקקו . אז הן קמות ממשיכות בליקוק ונעמדות כך שכשהסייח יאסוף כוח ויתאושש ויוכל למצוא את הפטמה ולהתחיל לינוק, וכל המקדים לינוק הרי זה משובח.
במקרה שלנו נשתנה הסדר. וגה שלנו נשארה לרבוץ כשהיא מתנשמת ממאמץ ההמלטה,ואילו הסייח,התרומם ועמד כאילו נולד בעמידה וחיכה לאימו שתקום מרבצה.הכל נמשך דקותיים שלוש כשמפי הצופים נפלטה קריאת השתוממות למראהו של הסייח הלזה הגדול וארך הרגליים העומד ותוהה אל פני הצופים לא פחות מהתהייה שלהם בו. לפתע החל לקפץ ליפול לבעוט ולבטוש באמו כמודיע: "הנה נולדתי ומה עכשיו?" העכשיו התברר מיד. וגה התנערה וקמה. "אלכסנדר " קראה לו יודית מה שבא לציין את שם תוארו של "ההוא" המנצח ממוקדון שכונה "הגדול".ועד שאני מסביר את מקור שמו של סייחנו החדש, ואלכסנדר היה כבר חובט בחוטמו בעטיניה של אמו ונצמד בפיו לפטמה. צ'צ'צ'צ'צ' ש'ש'ש'ש'ש' לש'לש'לש'לש'צ'לשצ'לשצ'לש צליל היניקה הזה נשמע מעתה ואילך כל ימי ינקותו.

 

גדי מאירי