08-9211506    

                                                    הסוס   הסוף ?

סטמפיניו במלוא תפארתו

כידוע לקוראי סיפורי זה, איש סוסים אני , חובב גדול של סוסים, ואף ניהלתי כמה אורוות, בן גדלו סוסים וסוסות, סייחים וסייחות. לא בגיל צעיר הגעתי לעסוק  בעיסוק נעים זה, אלא בגיל ארבעים.

עד אז  עסוק הייתי כחבר קיבוץ ב"כיבוש השממה" וב"הפרחת שדמות ארצנו". כשהטרקטור היה מעוזי, הקומביין מבצרי, וקטפת הכותנה משגבי.  את השאיפה לסוסים כלאתי בתוכי שנים רבות , עד שהחלטתי לעשות מעשה בטרם מאוחר. התחלתי בפיתוח אורווה,  תוך תחושת  החמצה על שנים שהפסדתי. כשאני מתאמץ למלא את החסר, ואולי אף הצלחתי בכך.                           

לפני שלוש שנים, ואני בן שבעים ושתים ובעלים לשני סוסים, הלא הם סטמפניו ונכדו וניה, נתתי את וניה האהוב במתנה לרעי חיימון והשארתי לי את סטמפניו.  כעבור שנה נוספת עברתי לרכיבה אחת לשבוע  וכל כך מדוע? כי  ברך שמאל מתקשה להחזיק את הגוף, במיוחד בירידות. כי כואבות עלי השכמות לאחר דהירה, וכי לאחר רכיבה בת חמש שש שעות הריני יורד מהסוס מפורק כדבעי.

כלב אהוב לי בשם ביגל והוא בן שלוש עשרה. סוסי היקר סטמפניו [שאם  סבתו כבר היתה קנייני] כבר מתקרב לגיל תשע עשרה והרי הוא זקן לכל הדעות. וגם אנוכי, הנני מכלה 75 אביבים, וחשבתי לי שהנה סוסי, כלבי, ואני מיישרים קו לקראת הסיום. מה שלא ידוע, הוא רק  מי מאתנו יגיע לאותו סיום הראשון.

ביגל כבר מזמן נשאר בבית ולא משתתף בטיולינו. מצבי הפיסי הובהר בשורות שקדמו. אך לגבי סטמפניו אין הדברים פשוטים כלל ועיקר. באשר עליו לשאת על גבו את מאה קילוגרמי + אוכף+ משא שנותיו. ולעת טיול גם ציוד. לפיכך הזמנתי את הוטרינרית שבנוסף לחיסונים ולטיפול בשיניו בדקתהו בדיקה כללית והעלתה כי מצב ליבו וריאותיו הן כשל סוס בן עשר. כלומר, סטמפניו שלנו החליט להתעכב או לפרוש מהמרוץ עמי ועם ביגל  ולהישאר הרחק מאחור, אם לא להפנות עורף וללכת חזרה לימי הנעורים.

דבר זה  שמחני מהבחינה הסוסית אך לא עודדני מבחינת יכולתי אני, והחילותי מהרהר  הרהורי פרישה.

בתמונה סטמפיניו במלוא תפארתו

כאשר העליתי את הרהורי בפני ידיד צעיר, בעלים של סוסי רכיבה, הפציר בי שלא לעשות זאת. אף הביא דוגמא, על "ההוא" מהמושב בשרון בן השמונים + כשלא יכול היה עוד לעלות על הסוס התקינו  לו חבריו מן רמפה שממנה בעזרתם היה יושב על הסוס ויוצא עמם לרכיבה קלה. ואם לא די בכך, ישנו "ההוא" מן הקיבוץ בעמק הירדן בן התשעים+  שבעבורו התקינו מרים מיוחד על טרקטור אשר מניפו אל על ומושיבו בניחותא על הסוסה וכך הוא רוכב מדי שנה בשנה בראש תהלוכת הביכורים של הקיבוץ. אך אני שהכרתי גם את "ההוא" וגם את "ההוא" הרגעתי את ידידי כשגיליתי לו כי השניים כבר דוהרים בשדות הנצחיים של הרקיע.      

אלא שכמאמר הפתגם "הרוצה לשכנע ירחיק עדותו" הוסיף ידידי ושאל: "ומה בקשר לאותו טורקמני או אוזבקי או טג'קי או קזחי  שידוע שבגיל 116  ממשיך לרכוב ואין רואים עליו את אותות גילו?"  על כך לא היתה לי תשובה. כבר לפני שלושים  שנה שמעתי על אותו סובייטי בן ה- 116.  החלטתי שבשבוע הקרוב  אקצר את רכיבתי לשעתיים בלבד ואת יתרת הזמן אקדיש לחקירת הנושא. ושקעתי לתוככי תוכו של מחקר הכולל קריאה באנציקלופדיות ובאינטרנט, קשר בדואר אלקטרוני עם האוניברסיטאות של טשקנט, דושן בה, אלמה אטה ואולאן בטור. והנה האינפורמציה אשר העליתי בחכתי:

למעלה מכל ספק שאדול קושאבייב מתגורר ברמות פרשיסטאן אשר בחבל סוסיסטאן  אי שם בין קזחסטאן לאוזבקיסטאן. הוא אמנם בן 116 אם כי יש ויכוח בין המלומדים על דבר החודש בו נולד. אחרי פירוק הקולקטיביזציה הקימו אדול ומשפחתו משק- עדר לא גדול של בני צאן, כעשרים גמלים דו דבשתיים וכן סוסים קירגיזיים, קברדיניים קרבייריים ועיקר העיקרים כעשר סוסות ושני סוסי הרבעה משובחים ובעלי מוניטין מהגזע הידוע: "אחל טקי" גזע מקומי רזה [כל כך  שמי שלא מכירו חושש שהסוס האמור פשוט מורעב,ולא היא]. הסוס ממש מתאים לחום המדבר ביום ולכפור בלילה].  כל משפחת קושבייב מטפלת בסוסים ואדול הוא מאמן הסוסים והמומחה בכל חבל סוסיסטאן.

סדר יומו של אדול אינו קבוע אך תמיד כולל כמה שעות רכיבה.

הנה לדוגמה מה שהשיג עבורי ידידי רפי שאולוב הדובר טג'קית  מהפקולטה לבעלי חיים בדושן- בה

בירת טג'קיסטאן. הנ"ל [אדול] כאישיות ידועה ומוכרת בכל מרכז אסיה גם סדר יומו מוכר:  אדול קושאבייב מקיץ משנתו עם הנץ החמה. הוא מגיח ממעונו היישר לפלג הזורם.טובל את בלוריתו השחורה, מחליק בכף ידו הרטובה את  זקנקנו. מתבונן בהשתקפות טורי שיניו הצחורות במים. זה כבר כמה ימים שהוא מחכה לבואו של דנטיסט מאלמה אטה, מחמת הכאב הקל שחש באחת הטוחנות. הדנטיסט אמנם היה באזור לפני חודשיים אך אדול פוחד מדנטיסטים למרות שלא נזקק לטיפולם מימיו."אם לא יגיע הדנטיסט תוך כמה שבועות איאלץ לרכוב העירה במיוחד " מהרהר אדול תוך שהוא מחשב כמה ימים ימשך המסע ואלו  מסוסותיו יקח עמו למסע בן 370  הקילומטר בכיוון אחד. היוצא למסע קשה נוטל עמו יותר מסוס אחד לצורך החלפה. האחד נושא את רוכבו, והשני הולך בעקבותיו, ולאחר פרק זמן מחליפים ביניהם.  אדול מתנער ממחשבותיו שורק שריקה עזה ומיד אצות אליו שתיים מסוסותיו האהובות קוניה ולושדה.  הוא מניח אפסר עשוי חבל על ראשה של קוניה . מברישה, מנקה את פרסותיה ומניח אוכף על גבה. בניתור קליל הוא  מתיישב על  גבה, ופותח בשעטה קלילה לעבר המרכז הכפרי, שבעבר שימש לכפרי החבל סובחוז. המקום מרוחק ממעונו של אדול כ- 22 קילומטר.  עד פחות מ- 10 קילומטר ממחוז חפצו ידידנו אינן טורח לאכף כלל, ועד לפני כעשרים שנה היה מאכף רק לקראת רכיבה מקצועית, למשל כמו זו שהוא כעת רוכב לקראתה.

משחק יוקרה נגד קבוצה עילית שבאה במיוחד מטורקמניסטאן זו הסיבה לשמה אדול רוכב.  חבריו  הפרשיסטאנים יודעים שעל מנת להבטיח את נצחונם, אין מצב שהמבקיע הגדול של כל הזמנים אדול קושאבייב לא יטול חלק במשחק. שם המשחק הוא משהו שמצלצל כמו "בז-קירי". זה מן משחק עם מעין כדור עשוי נאד מעור עזים. אלא שבמקום יין או מים תוחבים לתוכו חומרי מלוי, תופרים את הפתח והרי לך כדור, שאותו  אכנה "בז –קירי" ע"ש המשחק. שתי הקבוצות רכובות והרוכבים מתמסרים ביניהם במטרה להבקיע את שער היריב משהו מעין כדור יד רכוב. כמובן שכל שחקן מנסה לחטוף מהשחקן היריב א ת "הבז- קירי". ואם הקירי הלזה נשמט ארצה, מיד הם מזנקים לעברו עם סוסיהם כשכל שחקן גוחן ומתכופף עמוק מעל סוסו ומשתדל לחטוף את ה"בז-קירי" מהקרקע. כמובן שירידה או נפילה  מהסוס מהווה עבירה. וכאן כל גדולתו של אדול, שמאז שהפרשיסטאנים זוכרים את עצמם [ובהם רוכבים שלא צעירים בהרבה מאדול שלנו] לא קם חוטף בז-קירים כמוהו בכל רחבי אסיה התיכונה. כשהבז-קיר אך בתחילת דרכו-לעבר הקרקע אדול מסתער, רוכן עמוק לימין סוסו או לשמאלו, מתרומם ותוך כדי התרוממות, סוסו מרחף לעבר השער הוא מעביר את הבז-קירי  מהיד המרימה ליד האחרת ובאיבחה הקרויה על שמו איבחת קושאבייב הוא מתעתע ברודפיו והבז-קירי עט לעבר רשת היריב כבז העט על טרפו.

על הקורא להבין מה גבוהה רמת הרכיבה הנדרשת במשחק הלזה, שלא רק הרוכב אלא גם הסוס חייב להיות מאומן לו. ואין לך בכל פרשיסטאן רוכב ומאמן סוסים שעולה על אדול שלנו.

מאליו יובן שידידינו הפרשיסטאנים זוכים במשחק, ובעיקר בגלל השימוש שהם עושים באיבחת קושאבייב. אז מתיישבים רוכבי שתי הקבוצות כשסביבם מעריציהם. הקבוצה שהפסידה היא המכבדת את כל המשתתפים בתה חריף ומתוק, תה ירוק ושחור, תה ארל גריי, תה בבונג ותה "עינוגי התפוח", הכל תה מיובא מישראל תה מתוצרת "ויסוצקי". טקס זה נמשך כשעתיים שלוש. הכל משבחים את בן ה- 116 שלנו על יכולותיו שאינן מתפוגגות עם הזמן. רק הוא חושב לו בינו לבינו על הכאב החד הפולח את כתפו השמאלית כשהוא מרים את הבז-קירי בשמאל ומעבירו לימין. והגיג עמום על פרישה ממשחק פעיל עולה בו, אלא שהוא דוחה אותו מניה וביה טרם יתפוס אותו הגיג מקום בירכתי מחשבותיו.

השמש כבר מרמזת על כיוון מערב כשאדול לקול מחאת מעריציו נפרד מהם כי הרי עוד 22 קילומטר לו בדרכו הביתה. כמובן שלא סיפר להם על אותה אלמנה צעירה בת 72 הממתינה לו בערגה בדרכו הביתה. ואכן ידידנו סר בדרכו לאותה אשת חן ושוהה שם כשעתיים. מה הם עושים שם יחדיו? לא הצלחתי לברר. הערוצים האלקטרוניים התעלמו משאלתי בעניין זה בטענה שאין לכך שום קשר לאומנות הרכיבה.

אמנם לא שוכנעתי, אך האינפורמציה הקושאבייבית נמשכת. הדמדומים מעוררים את אדול מעינוגי האירוח הוא נושק לחשוקתו, ומנתר על גב סוסתו. להקורא ינעם לדעת שמשחק הבז-קירי קשה הוא עד מאוד עבור סוס והדרך הביתה תעשה על גב הסוסה השנייה, כשזו המנצחת במשחק מובלת בחבל הקשור לאוכף. השעה מתאחרת ואדול מזדרז ופותח בדהירה מתמשכת עד לשובו למגורי משפחתו. הוא קופץ מהסוסה לרגלי אביו הזקן בן ה-  138[עד מאה ועשרים] כדי לקבל את בירכתו. אך הזקן הנרגן חורק בשיניו הבריאות ומתלונן על חוסר הכבוד של הדור הצעיר כלפי המבוגרים  ועל כך שאדול דוחה ואינו מקיים את הבטחתו לרכב עמו למרכז הכפרי לקחת את האוכף הארמני מתיקון .

לאדול שלנו מחכים שני נכדיו הצעירים בני ה-71 שקבעו למחרת להתאמן בהדרכתו באיבחת קושאבייב  המהוללת. אדולנו מרוקן קערית קומוס [משקה אלכוהולי מחלב סוסות] ושוכב לישון שמח וטוב לב.

זה מה שהצלחתי ללמוד על עולי הימים של סוסיסטאן אשר בחבל פרשיסטאן או להיפך. אלא שמשהו טורד את שרעפי.   אשתקד נסעתי לטיול שורשים ל"אוקראינה יפת הדרום ודנייפר יפה נהריה". נסעתי לאורך הנהר משפכו לים השחור ועד לקייב. בדרך התעכבתי בזפורוז'ה.  הסובייטים בנו שם עיר גדולה ,לפני כן היה זה חבל קוזאקים. באי חורטיצה שעל הנהר הרחב היה יישוב קוזאקים מבוצר [סיץ'] כיום [לצרכי תיירות] משחזרים את הכפר ואת המבצר. קוזאקים לובשי אברקיים רחבים ואדומים, גלוחי ראש פרט לציצת שיער ארוכה שמשתלשלת מקודקודם, מובילים סוסים [מהם נאים למדי]. כמו כן מקימים שם מוזיאון למורשת הקוזאק.    המוזיאון היה סגור  אך פגשנו את האוצרת  עלמת חן בגילנו המתקדם ושמה דוניה. היא נקראת ע"ש סבתה דוניה פנתלייבנה מלחובה שנישאה  לסייס הראשי של הסטאניצה [ישוב קאזאקי]  מישקה  קושיבוי.  מישקה היה ידוע בכל חבלי הקוזאקים מקובן ועד הדון כראש וראשון לפרשים. במהפכה הצטרף לצבא האדום. ולחם בגבורה כמפקד אסקדרון בדיביזיה הששית של "חיל הפרשים הראשון" בפיקודו של המרשל המהולל בודיוני. מעשי גבורה רבים עשה והצטיין בלהטוטי חרבו כשהיה מסתער עם סוסו ומחליף את החרב מיד ליד מטעה את אויבו ומשספו. לתרגיל זה של מישקה קראו על שמו "איבחת קושיבוי". גבורתו מיומנותו ונאמנותו למשטר הסובייטי פורסמו בעיתונו של איסאק בבל  "הפרש האדום"

מישקה זכה באורדן "גיבור הקומוניזם", נהיה ליו"ר הסובנרקום של חבל הדון והיה מושא לגאוה בקרב חברי המפלגה ומשפחתו.  הוא ביצע באמונה את הקולקטיביזציה ,אך משנתבקש לתרום לקולקטיב את סוס הדונסקוי האהוב שלו התמרד וסרב. הוא הרג את הסוס במו ידיו, כדי לא לתיתו לזולת, ומיד נאסר בעוון קולאקיזם בגידה בסטאניצה ואנטי מפלגתיות. מיד גם נשלח באזיקים לסיביר. למשפחתו ארע מה שארע למליוני משפחות אחרות. אשתו היפיפייה דוניה עליה היו שרים את השיר הידוע :

פשלה דוניה  נא בזאר

אזנייו קומיסר

הי דוניה דוניצ'קה

מיה קומסומליצ'קה      

ועוד בתים רבים ששרנו אותם בנעורינו

דוניה ששימשה השראה לשירים, הוגלתה למקום אחר. בניהם ובנותיהם נתפזרו ולא נודעה אחריתם. נותרה רק דוניה הנכדה, שבשקט מפה לאוזן לחשה לאוזנינו ששמועה גונבה אליה אחרי שנים רבות, כי תוך כדי מסע ההגליה הצליח מישקה לנתק את מוסרותיו, זינק על סוס, נעלם ולא נודעו עקבותיו. למרות הודעה מיוחדת מהג.פ.או - האנ.ק.ו.דה והק.ג.ב שהוא נתפס והוצא להורג. היא איננה מאמינה לשמועות של שירותי הביטחון, ואף כי סבא שלה מישקה צריך להיות בין  מאה ועשר למאה ועשרים [עד מאה ועשרים]  היא מאמינה כי הוא חי וממשיך לרכוב.

אי שם   בערבות  מרכז אסיה  ברמות פרשיסטאן  אשר בחבל סוסיסטאן חי לו בין סוסיו וסוסותיו איש עלום בן 116 העונה לשם קושאבייב או קושיבוי.  חידה היא ותהי לחידה...

דעת לנבון נקל לפיכך, כי כל הרהור בפרישתי מן הרכיבה הוסר, נמחק, בוטל והיה כלא היה  [לפי שעה].

                                           

  גדי מאירי